הרטוריקה העוסקת בשילובם של מחשבים בהוראה ולמידה,מבקשת לשכנע אותנו כי יש כבר מחשבים בכל בית ספר בישראל וכי הקדמה הושגה.
מי שמבקשר בבתי הספר השונים נוכח לדעת כי יש ניצנים של שימוש במחשבים לצורכי הוראה ולמידה אך בפועל בתי הספר ממשיכים לפעול כבעבר ומרבית הטכנולוגיה סגורהבחדר המחשבים.הילדים של היום הם אורייני מחשב בשל החשיפה בבית , שכן במרבית בתי האב יש מחשבים טלוויזיה וטפלפונים סלולרים; אוניינות זו צומחת בנפרד מתרבות בית הספר וממטרותיו.
לא נותר לי אלא לקנא באירגונים המודרניים שהרחיקו לכת בהטמעת טכנולוגיות הידע כמו ברפואה, בתעשייה בבנקים, בחקלאות ובצבא. איני יכול שלא לשאול את השאלה : מדוע מערכת החינוך תקועהומסרבת לעבור לעידן חברת הידע ? התשובות הקלאסיות הן היעדר תקציבים, היעדר קובעי מדיניות עם אוריינטציה טכנולוגית והיעדר תוכנית אסטרטגית. דומה שהבעיה חורגת מעבר לשאלות של תקציבותכנון נאותים וכדי להבין את שורשיה ראוי לבחון את התרבות האירגונית של מערכת החינוך מול ארגונים עתירי טכנולוגיה.
אני מצטרפת לדעת המחבר , אני חושבת ששימוש בטכנולוגיה בכלל ובמחשב בפרט מפתח אצל הילד את הסקרנות והרצון לחקור ולאגור ידע. מאפשר לו כתיבה קלה יותר ללא שגיאות כתיב ואפששרות תיקון חומרים.
מגישות זלמן מוניקה וסמדר ישראלי.
הירשם ל-
תגובות לפרסום (Atom)
תגובה 1:
I totally agree with Smadar. However, I think the answer to her questions is obvious. No progress will be done in the field unless the initiative will come from the Ministry, and not form us, teachers, or other organizations that stay indifferent to our kids' future.
הוסף רשומת תגובה